החלטה בתיק רע"א 45364-10-12

1.         לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אילני), שניתנה ביום 23.10.12, בת"א 3214-10-12 (להלן: " ההחלטה"), וכן על החלטה שניתנה ביום 5.10.12 במעמד צד אחד. במסגרת החלטות אלו נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המבקשת, בין היתר, להסב את חוזה השכירות שנכרת בין המבקשת לבין המשיבה לצד ג'.

2.         במסגרת הבקשה שלפניי מעלה המבקשת מספר טענות כמפורט להלן. עיקר טענתה של המבקשת היא ביחס לכך שבית משפט השלום אסר על המבקשת להסב את חוזה השכירות לצד ג' על פי האמור בסעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: " חוק השכירות והשאילה").

3.         המבקשת טוענת, כי לא הייתה סיבה כלשהי לאסור עליה לבצע הסבה זו של זכות השכירות. המבקשת טוענת, כי בית משפט השלום טעה כאשר קבע שהיה עליה לפנות לבית המשפט ולבקש את רשותו לצורך כך. עוד טוענת המבקשת, כי בית משפט השלום טעה כאשר קבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, בהתעלמו מכך שלמבקשת ייגרמו נזקים כספיים נכבדים במידה ויימנע ממנה להסב את זכות השכירות לצד ג'.

4.         המבקשת מוסיפה וטוענת, כי המשיבה פעלה בחוסר ניקיון כפיים, כאשר לא קיימה את החלטות בית המשפט בכך שניסתה להשיב לעצמה את החזקה במושכר בכוח, תוך התעלמות מזכות השכירות של המבקשת במושכר.

5.         לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור המונחת לפניי, במסמכים שצורפו אליה, בתיק בית משפט השלום, בהחלטות בית משפט השלום ובפרוטוקול הדיון שהתקיים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות כבר בשלב זה ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

6.         מהעובדות שהובאו בפני בית המשפט עולה, כי בין הצדדים נכרת חוזה שכירות. המשיבה פתחה בהליך בבית משפט השלום בו ביקשה צו זמני להחזיר לעצמה את החזקה במושכר. מדובר בחנות הנמצאת בשוק הסיטונאי בירושלים וידועה כחנות מספר 15 (להלן: " המושכר"). כמו כן, ביקשה המשיבה צו מניעה זמני האוסר על המבקשת להעביר את השכירות במושכר לצד שלישי עד להכרעה בתיק העיקרי. הסעד אותו מבקשת המשיבה בתביעה שהגישה הוא פינוי המבקשת מהמושכר והחזרת החזקה במושכר למשיבה.

7.         לבית משפט השלום הוגש הסכם השכירות, ממנו עולה כי אכן המשיבה השכירה את המושכר למבקשת עד ליום 30.11.13. כמו כן הוענקה אופציה להארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות.

8.         במסגרת טענות המשיבה נטען, כי המבקשת הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית שעה שלא שילמה דמי שכירות עבור חודשים ספטמבר אוקטובר 2012 ולא שילמה דמי ניהול לשוק הסיטונאי וכן תשלומי הארנונה.

9.         מהעובדות שהובאו לפני בית המשפט עלה, כי אכן המבקשת לא שילמה דמי שכירות כאמור לעיל, ועל כן הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית.

10.        עיון בהסכם השכירות מלמד, שנקבע בו באופן מפורש שאסור למבקשת להעביר את זכות השכירות לצד שלישי.

11.        המבקשת טענה בבית המשפט, שהצד השלישי אליו היא מבקשת להעביר את זכות השכירות התחייב כי במידה וייחתם הסכם להעברת זכות השכירות, כי אז הצד השלישי ישלם את כל התשלומים העולים מהסכם השכירות, לרבות חובות המבקשת, וזאת בסכום כולל של 375,000 ש"ח.

12.        מהמסמכים שצורפו עולה, כי הייתה פנייה של המבקשת למשיבה להסב את זכות השכירות לצד שלישי, אולם המשיבה התנגדה לכך בכל תוקף. לעניין זה טוענת המבקשת, כי ההתנגדות הייתה בלתי סבירה וכי על פי סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, עומדת לה הזכות להסב את זכות השכירות גם ללא הסכמת המשיבה.

13.        באשר לחוב דמי השכירות, טענה המבקשת כי מאחר ובידי המשיבה פקדון של 30,000 ש"ח להבטחת התחייבות המבקשת על פי הסכם השכירות, למעשה לא קיים חוב והמשיבה יכולה להיפרע מתוך סכום הפיקדון.

14.        בהחלטת בית משפט השלום מיום 5.10.12 שניתנה כאמור במעמד צד אחד, דחה בית משפט השלום את הבקשה למתן סעד זמני של החזרת החזקה במושכר למשיבה. יחד עם זאת, הורה בית משפט השלום שלא לבצע כל שינוי בזכות השכירות, וזאת לרבות העברת הזכות לצד שלישי, וזאת עד למתן החלטה אחרת. לאחר החלטה זו הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה האוסר על המשיבה להיכנס לנכס. המבקשת טענה בבקשה זו כי המשיבה, חרף החלטת בית המשפט מיום 5.10.12, נכנסה למושכר, החליפה מנעולים ולמעשה תפסה חזקה במושכר.

15.        ביום 16.10.12 התקיים דיון בבית המשפט, בו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים.

16.        לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים לבית המשפט.

17.        בצדק קבע בית המשפט בהחלטתו, כי השיקולים העיקריים שעה שדנים במתן סעד זמני הם סיכויי התביעה העיקרית ומאזן הנוחות.

18.        באשר לסיכויי התביעה העיקרית קבע בית המשפט, כי המבקשת לא הכחישה כי עד מועד הדיון לא פרעה את מלוא חובותיה על פי הסכם השכירות. בית המשפט לא קיבל את טענת המבקשת כי ניתן לראות בפיקדון כפרעון התחייבויות המבקשת על פי הסכם השכירות, שכן במידה והמשיבה תפרע את אותם חובות מהפיקדון, הרי שתישאר ללא בטוחה כלשהי לקיום התחייבויות המבקשת על פי הסכם השכירות. קביעה זו של בית משפט השלום מקובלת עלי. אוסיף ואומר, כי במידה והמבקשת ציפתה לקבל מבית המשפט סעד זמני כלשהו או אישור לכך שהיא יכולה להסב את זכות השכירות לצד ג', היה עליה לבוא לבית המשפט בידיים נקיות, כאשר חלק מכך הוא עמידה במלוא התחייבויותיה על פי הסכם השכירות. לטעמי, הטענה כי ניתן לעשות שימוש בפיקדון לצורך כך אינה ראויה והיא משום התחכמות מצד המבקשת.

19.        בית המשפט בחן את סיכויי התביעה שהוגשה וקבע כי אין מדובר בתביעה טורדנית. כמו כן הוסיף, כי כבר בשלב זה של הדיון לא ניתן לשלול קיומן של ראיות לכאורה להפרת הסכם השכירות על ידי המבקשת וזכות המשיבה לבטל את ההסכם. קביעה זו של בית משפט השלום מקובלת עלי. אוסיף ואומר, כי מטענת המבקשת עצמה ניתן ללמוד כי היא מסכימה לכך שהפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית, ומכאן שקמה למשיבה הזכות לבטל את הסכם השכירות.